התחייבויות תלויות
תקן בינלאומי 37 - הפרשות והתחייבויות תלויות
עד ליישום התקינה הבינלאומית חברות ציבוריות נהגו לדווח על תביעות שהוגשו נגדן בביאור הנקרא "התחייבויות תלויות" המתייחס לכלל ההליכים המשפטיים שהחברה מנהלת. ביאור זה חשף לעתים סיפורים על סיבת התביעה, אבל לא הייתה לו השפעה של ממש על התוצאות של החברות. הסיבה לכך הייתה העובדה שעל פי התקינה הישראלית חברה נדרשה לרשום הפרשה בגין תביעה משפטית רק בהתקיים שני תנאים מצטברים:
התביעה צפויה (probable) להתקבל - הפרשנות המקובלת ל"צפויה" הייתה שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים מ-75%.
ניתן לכמת את הנזק הצפוי לחברה – תנאי זה היה סעיף מילוט עבור החברות, משום שהוא אפשר להן להסתפק בדיווח מילולי על התביעה בביאור לדוחות הכספיים, ולטעון כי אין ביכולתן להעריך מה היקף הנזק שעלול להיגרם להן.
תקן הבינלאומי 37 סגר פירצה זו, שהיטיבה עם מאזני חברות שמועדות לתביעות בסכומים גדולים בשל שיקולי איכות סביבה כמו חברות כימיה, או חברות שמשרתות מיליוני אנשים וחשופות על כן לתביעות יצוגיות.
התקן קובע שהקריטריון לביצועה או אי ביצועה של הפרשה בגין תביעה, שתלויה ועומדת נגד החברה היא שאלת הסבירות. אם הסיכוי של התביעה להתקבל סביר ((More Likely Than Not כלומר עולה על 50% - יש לבצע הפרשה. התקן אינו מאפשר לחברה להסתתר מאחורי התירוץ הנוח של חוסר היכולת לאמוד את הנזק.
תקן זה מחייב את החברות לכלול במאזנן הפרשה לתביעות לפי אומדן השווי ההוגן של התביעה, דהיינו מהוה מחיר אותו הייתה החברה מוכנה לשלם על מנת לסלק את התביעה. פירוש הדבר הוא שהתקן הבינלאומי מאלץ לא רק להכיר בנזקים, שהנהלות של חברות ציבוריות העדיפו עד כה להניח לדורות הבאים להתמודד איתם, אלא גם מגדיל את מספר התביעות, שיהיה צורך לבצע הפרשות בגינן. זאת משום שאם בעבר היה צורך לבצע הפרשה רק בגין תביעות, שסיכוייהן להתקבל עולים על 75%, הרי שכיום רף ההכרה בצורך לבצע הפרשה הורד ל-50%.
השינויים בתקן בינלאומי 37 ביחס לפרקטיקה שהייתה מקובלת בישראל :
הכרה בהפרשה – ע"פ הפרקטיקה בישראל, הפרשה מוכרת אם צפוי (70% - 90%) כי התאגיד יידרש לשלם סכומים לצד התובע. ע"פ IAS 37 נדרשת הפרשה אם הסיכוי גבוה מ – 50%.
הסכום שיופרש – ע"פ הפרקטיקה בישראל, ההפרשה היא בגובה הסכום שהתאגיד יידרש לשלם. ע"פ IAS 37, ההפרשה היא בגובה הסכום שישולם באופן רציונלי ע"י התאגיד כדי לסלק המחויבות או להעבירה לצד שלישי, ולכן אי יכולת לאמוד את הסכום נדירה ביותר.
שיפויים – ע"פ הפרקטיקה בישראל, חברות לא הכירו בהפרשות בגין תביעות במקרים בהם קיים כיסוי ביטוחי. ע"פ IAS 37 ניתן להכיר בהשבה רק כאשר ודאי למעשה שתתקבל, ובמקרה זה יש להציג הסכום כנכס נפרד ולא בקיזוז מההפרשה.
שינוי מבני – ע"פ הפרקטיקה בישראל, הפרשה לשינוי מבני הוכרה בהסתמך על תוכנית של התאגיד. ע"פ IAS 37, נדרשת בנוסף לקיום התוכנית יצירת ציפיות אצל צדדים המושפעים ממנה באופן שתיווצר לתאגיד מחויבות עכשווית לשינוי המבני.
גילוי – ע"פ IAS 37 נדרש גילוי נרחב מאוד לרבות התנועה בהפרשות, בגין כל סוג הפרשה בנפרד.